אני מקווה שאת לא כועסת עלי – סימפטומים של הורים מבוגרים
“שלום” נכנסתי עם חיוך גדול
מגייסת את הוריי מתחילת הביקור
למוטיבציה.
באתי עם תרגילי התעמלות פשוטים וממש רציתי שאבא שלי יתנסה.
לשמחתי אבי נענה לי מיד
שיתף איתי פעולה וביחד עשינו את כל התרגילים כמה פעמים.
החיוך הרחב שעיטר את פניו כל כך שימח אותי.
התחושה הזו שהוא מצליח, שהגוף נזכר בחיוניות של פעם,
זה היה קטע ממש מרגש.
בו מקום התקשרנו למדריכה, (היא הייתה נהדרת!) וקבענו ביקור לצורך תחילת עבודה.
לא יכולתי לצפות לטוב מזה.
יצאתי מהביקור בצעדי ריקוד ממש.
כשהגעתי הביתה התקשרתי כהרגלי לעדכן שהכל בסדר
ואז אבא ניגש לטלפון ומבקש שאבטל את הפגישה שקבענו
שנרד מהרעיון. הוא לא רוצה לעשות כלום, לא רוצה לגעת.
בום.
“אני מקווה שאת לא כועסת עלי אסתי”, הוא אומר לי.
“לא אבא, אני לא כועסת, אני רק קצת עצובה…”
תובנות
הרבה פעמים אנחנו משקיעים מאמצים כדי לעזור להם
מביאים רעיונות חדשים, רוקמים תקוות, יודעים שאם רק יעשו…
והם – לא.
זה מרגיז, זה מתסכל לפעמים. זה מוריד מוטיבציה.
הקטע הוא שכשאנחנו מתעצבנים הם נבהלים.
הם באמת פוחדים מהכעס שלנו. מהאכזבה שלנו.
מן בלבול שכזה של תסכולים ואכזבות.
ואז גם הם וגם אנחנו מוותרים עוד קצת על הניסיון של הפעם הבאה.
ומפסידים אותו.
האחריות שלנו היא לנסות, להציע
האחריות שלהם היא לבחור.
אבל
השאלה הגדולה כמובן היא איך לשמור על היכולת הזו שלנו לאורך זמן?
הוספת תגובה