בין אמא שלה לאמא שלי
יום השואה במשפחות עם הורים מבוגרים
זה היה בכיתה ח’ כשהתיישבתי עם אמא בפינת המטבח
היו לנו שיעורי בית – לשאול את ההורים על השואה.
מצויידת במחברת ועט לא ידעתי בכלל לאן אני נכנסת…
הייתי בת 14 – וישר עברנו לכיכר העיירה שלה בשמחת תורה
כשהיא בת 14, אחראית על החלות המתוקות שבתנור הבית
וצריכה לארוז אותן מהר, כי קראו לכל היהודים…
הייתי בשוק.
היא הייתה בגיל שלי!
אני בת עשרה שומעת את הוויכוחים בין ההורים
אמא מתכוונת לקחת את כל מה שהגרמנים נותנים כפיצוי
אבא מסרב, הוא לא מתכוון לתת להם לבקש ממנו סליחה
אמא מדברת
אבא שותק
אמא זוכרת – רוצה לזכור, עצובה, משתפת,
אבא זוכר – רוצה לשכוח, נעלב, מכונס
אני בת עשרים +
יש כנס של יוצאי העיירה ואמא מבקשת שאבוא
באתי
אני יושבת עם אבא בקהל, ואמא על הבימה עם המקהלה
אנשים מבוגרים שהופכים ברגע לילדים אבודים
שרים ביידיש שיר ערגה לאימהות שנעלמו להם
ואני בוכה ורוצה לקפוץ לבימה לערסל את אמא בזרועותיי
רק למחוק את הכאב הבלתי נסבל הזה.
אמא מתבגרת
אני מבינה לעומק שקיבלתי תפקיד בלי ששאלו אותי
האמת מהרגע שבאתי לאוויר העולם
אני הנחמה, אני האמא של אמא שלי, אני הרוך והאהבה
אני החמלה.
אני כבר מבינה שלא אוכל לעמוד בו
שאני לא רוצה את התפקיד הזה
אני מבקשת שחרור
בכל מיני דרכים
אני יודעת שאני גם מכאיבה בדרך
וזה גם קורע וגם מכעיס
אני יודעת שאני חייבת להיות לעצמי,
לא כזיכרון, לא כפיצוי.
אמא מזדקנת
אני הבת שלה
אוהבת, מסורה, מקשיבה
הכי טוב שלי, כמו שאני
הבת שלה
מאפשרת לה להיות אמא שלי
גם כשהפיתוי הפוך…
הוספת תגובה