-הבלוג שלי-

לחיות חיים של אחרים

סיפורה של אורלי על הטיפול בהוריה המבוגרים – מחשבות ורגשות שיצאו לאוויר העולם

3 שנים ושבעה חודשים חייתי חיים של שני אנשים אחרים. ההורים המבוגרים שלי.

חייתי את חייהם  במקביל לחיים שלי. 3 שנים ו-7 חודשים, שהם 43 חודשים, 1290 ימים. יום יום, שעה שעה, בלי הנחות, בלי הקלות, בלי הפוגות.

הכול התחיל במרץ 2012. אמי שהייתה בת 77 נכנסה לניתוח אלקטיבי להחלפת מפרק ירך בבית חולי פרטי ובאותו יום, אבי חש ברע ואושפז במחלקה קרדיולוגית באיכילוב כדי לעבור  צנתור.  אנחנו 3 אחים. אחד מאתנו חי בארה”ב זה 30 שנה ולא יכול היה לעזור בטיפול בהורינו.  אחי הצעיר ואני התפצלנו בין שני בתי החולים כדי להיות עם שניהם. בלי שרצינו בכך ובכלל בלי  לתכנן, הפכנו משני אחים לכוח משימה לעניין הטיפול בהורינו המבוגרים והחולים. בחודשיים הראשונים עוד הייתה אשליה מחשבתית שזו רק אפיזודה חולפת ושתוך זמן קצר חייהם וחיינו יחזרו לקדמותם. אמא הייתה נחושה להשתקם בעזרת פיזיותרפיה וכמה ימים אחרי הניתוח חזרה לניידות ולעצמאות מלאה.

אבל זה לא קרה. אבא החל לסבול מתעוקה בחזה וחודשיים לאחר מכן לאחר התלבטות קשה והתייעצות עם מומחים, נכנס  לצנתור להחלפת מסתם בלב. זה היה אמור להיות צנתור פשוט אבל אבא פיתח תגובה קשה של צניחת לחץ דם וקשיי נשימה והועבר מורדם ומונשם לטיפול נמרץ קרדיולוגי כשהוא סובל מקריסת מערכות.

באותו יום החיים של הוריי, של אחי ושלי ושל שתי המשפחות שלנו השתנו ולא ישובו עוד להיות כשהיו למשך 3 שנים ושבעה חודשים.

אבא הלך לעולמו לאחר 10 חודשים של אשפוז רווי סבל וצעק שקשה לתאר במילים. אבא שלנו החזק והסמכותי, ראש השבט, הסלע האיתן שעלינו נשענה כל המשפחה, האיש שידע הכול, שתמיד שמח לעזור בכל דבר, האדם האהוב והאוהב שלא היה דבר יקר בחייו יותר מילדיו ונכדיו, הפך לשבר כלי. לזקן חולה, מדוכא ותלותי שהתגלגל ממחלקה למחלקה , איבד כל שמחת חיים וגם את הרצון לחיות. אכל מעט ולא הפסיק לבכות. ואנחנו התבוננו בעיניים כלות ולא יכולנו להכיל את הצער הסבל וחוסר האונים. חיינו התנהלו 10 חודשים במחלקות השונות של  ביה”ח איכילוב ובית החולים השיקומי. לרגשות כמו צער, עצב, סבל, כעס, געגוע לאבא שלנו ולחיים הקודמים שלנו לא היה מקום או ביטוי. כיבינו כל רגש כדי להיות מסוגלים לשרוד. לתפקד כמו אוטומטים בטיפול באבא, בטיפול באמא. בהחזקת התא המשפחתי שלנו בשמירה על מקום העבודה שלנו ובשמירה על שפיות הדעת.

לאחר 10 חודשי סבל אבא נפטר במיטתו. עמדתי לידו ושמעתי את נשימותיו האחרונות. המילים האחרונות שאמר לי היו “כל כך נעים לי במיטה. אמשיך לשכב עוד קצת.”

ליד קברו של אבא נדרנו נדר לדאוג לאמא.

גם לאחר מותו של אבא לא היה לנו זמן להתאבל. להפנים ולעבד את עשרת החודשים  הקשים שעברנו. 3 חודשים לאחר שאבא נפטר, אמא נפלה ושברה את צוואר הירך ובאותו רגע באו אל קצם חייה כאישה עצמאית ומתפקדת. שוב נזרקנו לא מוכנים אל עולם זר לנו של גמלת סיעוד, חברות סיעוד, הערכה תפקודית, עובדות זרות, מהודו, מסרי לנקה, מהפיליפינים. צריך לראיין כל אחת, לפנות מעכשיו לעכשיו  את הלו”ז בכל פעם שמוצאים מישהי מחשש שמא משפחה אחרת תחטוף אותה, זו בורחת אחרי יום, זו גונבת בגדים וזו צועקת על אמא. ובמקביל לכל הכאוס הזה, צריך לטפל באמא שהפכה לאלמנה חולה, פצועה בודדה ומרוסקת שהמשיכה לחיות עוד שנתיים וחצי של חיים ללא טעם, ללא שמחה וללא הנאה. עד למותה.

את החיים שלי הזזתי קצת הצידה. שמרתי בחירוף נפש על מה שחשוב. להמשיך להיות אמא לשלושת ילדיי. להיות קשובה גם כשדעתי מוסחת. לעזור כשצריך (בתקופה זו גם נולדה לי נכדה ראשונה). להיות בת זוג לבעלי. להיות נוכחת בחיי הנישואים שלנו. לשמור על מקום העבודה שלי גם כשהורה מאושפז ימים  וחודשים בבית חולים. נלחמתי כמו לביאה על מעט  זמן לעצמי. כדי לשמור על הנשמה. שלא תכבה.

אבל חייתי גם את החיים של אמא. ביקרתי אותה יום יום. ישבתי מולה, שוחחתי איתה  שאלתי לשלומה. הקשבתי לה. ניסיתי לעודד ולחזק. דאגתי לכל צרכיה. בכל פעם שנכנסתי לסופרמרקט, מיד חיפשתי את המוצרים שהיא צריכה. הגרנולה המיוחדת, המוצרים ללא סוכר, הארוחות המבושלות לחימום במיקרו (לא הסכימה לאכול את מה שהמטפלת בישלה).בכל פעם שנכנסתי לחנות פארמה, מיד חיפשתי את מוצרי הספיגה שבהם היא משתמשת. בכל פעם שעברתי במכונית ליד מרפאה של קופ”ח, מיד עשיתי סריקה בראש של התרופות שחסרות לה ונכנסתי לברר אם יש במלאי את התרופה המקורית כי הגנרית לא עושה לה טוב.

בכל פעם שירד גשם, (ואני “חולה” על חורף) נכנסתי לחרדה שמא לא תוכל לצאת מהבית ותשקע בדיכאון עמוק יותר או שמא תצא ותחליק עם ההליכון על המדרכה הרטובה. או תירטב ותחטוף דלקת ריאות.בכל שבת בבוקר, בלי קשר למזג האוויר או לרמת העייפות שלי, הקדשתי שעה כדי לקחת אותה לסיבוב במכונית אל המקומות שאבא נהג לקחת אותה.בכל יום חם בקיץ הייתי חרדה שמא תשב יותר מדי זמן בחום ותתייבש. בכל פעם שהתקלקל משהו בבית (דירה בת 40 שנה שמאז שאבא נפטר כל התחזוקה שלה נפלה עליי) היה צריך להביא איש מקצוע, לתאם איתו. להיות שם כשמגיע.  אסור להתרחק מהטלפון הנייד אפילו לרגע. אסור לצאת מהבית בלעדיו. הדופק עולה בכל פעם ששמה של המטפלת מופיע על הצג. מחכים לאסון.

והייתה גם מלחמה מתמדת על ההיגיינה האישית שלה. סירבה להתקלח, להחליף בגדים, להחליף מצעים. לאפשר למטפלת לנקות את הבית.

בכל ערב שבת וערב חג לדאוג שאמא לא תהיה לבד.

לנהל את כל התיק הרפואי שלה. לקחת אותה לבדיקת דם שנתית, לרופא המשפחה, לממוגרפיה, לחיסון שפעת. לדאוג למרשמים, לתרופות, לקחת לפסיכו גריאטר. וגם המטפלת הזרה היא אדם שצריך לדאוג לו. להקשיב, לתמוך כשיש קושי, לדאוג לביטוח רפואי, לדאוג למחליפה בחופשות סוף שבוע . ויש גם הוראות קבע לכל החשבונות ומעקב אחר חשבון הבנק ולדאוג שיהיה לה כסף מזומן…

אבל מעל לכול, יש קושי רגשי עצום. עננה של עצב שלא מתפזרת אף פעם ומעיבה על כל תחומי החיים.

האוכל לא ממש טעים כי היא לא אוכלת. יציאה לבילוי לא ממש משמחת כי אבא איננו ואמא לבד בבית. חגים הם לא כמו שהיו. המשפחה לא שלמה. חופשות הן תמיד קצרות ומעוררות חרדה. מה אם יקרה משהו ואני רחוקה?

וקונפליקט פנימי שמטלטל את הנפש ולא נותן מנוח.  איך מוצאים את האיזון בין הצורך להיות שם בשבילה לבין הרצון לחיות? להתמודד עם רגשות שאין להם מקום: עצב, געגוע, לאבא שאיננו, לחיים שהיו לנו. תסכול, כעס, חרדה.

להלך על קליפות ביצים. להיות כל הזמן על המשמר. לא לפגוע באף אחד. לא לקלקל לאף אחד. לא להשבית שמחת חיים. לא להזיק לזוגיות. לא לאבד את אחי.

להרגיש שהכוח הולך ואוזל. ולחוש חרדה גדולה שמא לא יעמוד לי הכוח לשאת את המשא הכבד הזה עוד זמן רב.

כך שלוש שנים ושבעה חודשים.