שיחקת אותה אסתיל’ה – יחסי הורים וילדים מבוגרים
לפני הרבה שנים
ביקשו ממני לנהל בית ספר.
אחרי התלבטויות נעניתי.
בתחושה חגיגית של הגשת מתנה
(מה שהיה צריך להדליק כבר אז נורת אזהרה)
סיפרתי להוריי על ההצעה ועל התשובה שנתתי.
אבי הסתכל ישירות לעיני,
הניח את ידו על ידי ובקול חרישי ומאוד רציני שאל אותי
“אסתילה, את באמת חושבת שאת יכולה לעשות את זה?”
טראח!
כל השדים והפחדים קפצו עלי.
איזה מתנה ואיזה נעליים, הוא פשוט לא האמין שאני יכולה, שאני מספיק טובה לזה.
כל כך נעלבתי.
לקח לי הרבה זמן עד שהתגברתי על העניין הזה.
שנים אחר כך,
אנחנו יושבים שוב ביחד, ופתאום
ממש משום מקום
אמא שלי אומרת לי
“תגידי אסתי זבנית זה מקצוע, שיננית זה מקצוע, גננת ומורה בוודאי.
אבל את, מה את עושה בכלל?”
הפעם חייכתי בתגובה
ומיד נזכרתי בפעם ההיא, כשכל כך נעלבתי.
המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה “שיחקת אותה, אסתילה, זה כבר לא עושה לך את זה…”
בהחלט עברתי דרך ארוכה.
מערכות היחסים שלנו עם ההורים שלנו הן גורם מכריע ביכולת שלנו לעזור להם בהזדקנותם.
יש בהן כל כך הרבה מרכיבים שקשה לנו להשתחרר מהם
שמכניסים מתח ליומיום שלנו בכלל, וכשהם מזדקנים בפרט
כי אנחנו מטפלים בהם, עוזרים להם
ועדיין כל כך מושפעים מהם.
הוספת תגובה