על הצג מופיע “אמא”- יחסי הורים וילדים מבוגרים
הטלפון מצלצל
על הצג – ” אמא”
התחושה הראשונה שלי
שלא בא לי לענות
היא שוב תספר לי כמה קשה לה עם אבא
שהיא לא מעזה ללכת לשום חוג, וכבר לא יוצאת מהבית בכלל
שהוא כל הזמן שוכח יותר ויותר
וגם כשהוא כבר מפרגן לה ללכת הוא שומר לה טינה כשהיא חוזרת.
אני שוב אקשיב לה
ואציע לה לפחות חמישה פתרונות שונים שיעזרו לה מיידית
והיא כדרכה תדחה אותם
ותסכם במשפט הכי מעצבן בעולם “זהו זה, אין מה לעשות”.
בשלב כלשהו (שהולך ומקדים עם הזמן) השיחה תעבור לטונים לא נעימים
כי אני כבר אתעצבן
ושוב אשאל את עצמי בלב
“אז למה היא מתקשרת לבקש עצה אם היא לא מוכנה לקבל אף אחת כזאת?
למה היא לא מנסה פעם אחת את מה שאני מציעה לה, הרי אני רוצה את טובתה?!
ולמה אני ממשיכה להתעצבן מזה?”
הנה עובדה לא נעימה
רוב לקוחותי מודים שהתחושה הראשונה שעולה להם כשהטלפון מצלצל היא “לא בא לי!”
לא בא לי לענות
לא בא לי לדבר
לא בא לי לשמוע שוב אותו דבר
לא בא לי שוב להתווכח.
הם מכבדים את הוריהם, רוצים את טובתם
רוצים לעזור להם, אבל
התעייפו, די
אי אפשר יותר עם הוויכוחים האלה
החמור מכל זה הוא
שמעכשיו ולעוד הרבה שנים קדימה זו תהיה המציאות היומיומית שלהם
המטרד הקבוע (אפילו שלא נעים לדבר ככה על ההורים)
מצד אחד רוצים להיות אוזן קשבת ולעזור
מצד שני ההורים לא מוכנים לקבל שום עצה וממשיכים בשלהם
וכל יום כזה עושה נזק.
חזרה לסיפור שלי
מאז הימים ההם עם אמא שלי
עברו הרבה מים בנהר שלנו.
התפנית המדהימה התחילה יום בהיר אחד
כשאמא התחילה את השיחה המעצבנת הרגילה
ואני עניתי לה
“נכון אמא, נורא קשה להיות לבד עם אבא כל היום”
וזהו
לא הוספתי מילה.
זה היה המשפט שהחל את התפנית
את השרשרת שהביאה לשינוי
והאמת היא שהוא התרחש די מהר
(הרבה יותר מהר מכל מה שקדם לו)
מדהים מה שתגובה נכונה ברגע הנכון יכולה לעשות.
הוספת תגובה