החיים זה לא פיקניק!
למה ילדים להורים מבוגרים שומרים חזק על הקושי שלהם?
חמותי נהגה לומר שכל מה שיש ממנו שלושה
כבר נחשב לאוסף.
“החיים זה לא פיקניק”
“החיים כמו גלגל – פעם למעלה, פעם למטה”
“כל צחוק נגמר בבכי”
“לכל דבר טוב יש סוף”
לי כבר יש יותר משלושה
אז זה בטוח אוסף…
(אני בטוחה שגם לך יהיה עוד המון להוסיף כאן)
רק שבניגוד לאספנות רגילה
את האוסף הזה צריך להכיר דווקא כדי להיפרד ממנו
ולא כדי לאמץ אותו
המשפטים האלה שגדלנו עליהם משפיעים עלינו מאוד
גם כשאנחנו לא מודעים לזה.
הם מסבירים לנו במגוון ססגוני של דרכים
בנוסחים שונים וציניים
שהחיים קשים.
ככה כי ככה, החיים קשים. נקודה.
זה עושה את הקושי מצופה, דייר קבוע, מוכר
זה עושה את הטוב והשמח יוצא דופן
אבל מובן מאליו
כי מגיע לנו אחרי הקושי האחרון, ולפני זה שיבוא.
זה מגביל את היכולת שלנו להאמין בטוב, ובעצמנו
וכשאנחנו מטפלים בהורים שלנו
זה מסתדר לנו בול
זה בעצם “שיא הפריחה” של הקושי
הכל מתכנס לשם
ואנחנו משתפים איתו פעולה עם הקושי
כמו שאנחנו רגילים, מקבלים את פניו בטבעיות
יודעים שצריך להתרגל רק לעוד משהו חדש שקשה
ומנציחים אותו
מעניין מה היה קורה אם היינו גדלים על משפטים אחרים…
האם היינו מסכימים לוותר על הקושי ולהקל על עצמנו?
האם היינו מסכימים להיפרד מיתרונותיו?
מה לדעתך? על איזה קושי אפשר לוותר מבחינתך?
מה היית מכניס לחייך במקומו?
נ.ב
הספר “אל תשליכני” שכתבתי מדבר בדיוק על זה
לוותר על הקושי, לחיות יותר פשוט
איך אפשר להקל על החיים שלנו, כשההורים מבוגרים
הוא נותן שלל עצות, תובנות, וכלים שפשוט – מקלים על החיים
היית רוצה ככה, להקל על החיים?
לרכישת הספר עדיין במחיר המוזל שלו הקלק כאן
הוספת תגובה