הוויכוח הכי עתיק (כמעט)
יום האם או יום האישה?
בוויכוח החצי מחויך אך הרציני
בין יום האם ליום המשפחה
כל אחד מאיתנו משתתף מהמקום של החוויה האישית שלו
כי הוא בעצם וויכוח בין ההיסטוריה
לבין המסר של “ככה זה צריך להיות”.
כשאני בצד של ההיסטוריה,
ובחוויה האימהית שלי אני הייתי שם רוב הזמן והאנרגיות
אני רוצה שהיום הזה יהיה יום האם,
וכשמישהו אומר לי שזה יום המשפחה
זה גורם לי להרגיש טיפה מטופש ונעלב,
כי זה אומר שאני עכשיו צריכה להיאבק על ההוקרה אלי
ואם זה לא מספיק
אז אני מבינה שאצלנו זה היה לא כמו שצריך
כי כמושצריך
זה כמו שמציגים ביום המשפחה
אז בנוסף, אני גם מרגישה טיפה פחות טוב
ביחס למה שהילדים שלי קיבלו
הם קיבלו הוויה של יום האם
והיו צריכים לקבל
כזאת של יום המשפחה
זה כאילו על גבול ההלצה
דיון מיותר ומה אני עושה ממנו עניין בכלל
אבל,
הנה
כל שנה הדיון הזה עולה
והוא שם
והנשים מעזות ככה בפינות לדבר עליו
כי הן נמצאות בו.
חלק נכבד ממה שמרכיב את הנשיות שלנו
מהאהבה שלנו אל עצמנו, ההערכה העצמית,
האמון שיש לנו בנו
מה שאנחנו רוצות וחושקות ועושות
הן בדיוק אותן דקויות
שנתפסות מטופשות
שחלפו מולנו כמו רוח קלה כזאת
שכמעט ולא הרגשנו בה, אבל
היא עשתה לנו משהו, השאירה אצלנו סימן
כזה שנחשב מטופש להיעלב ממנו
וממש, אבל ממש
לא צריך לקחת אותו ברצינות.
הרבה מהדקויות האלו נשתלו שם
ע”י האימהות שלנו
רק מכוונות טובות
או מחוסר כוונות (מודעות), ככה כי ככה
הכי פשוט
שעשה בלגן של מורכב
היום אנחנו רוצות לשנות
להבין מה אמאשלנו שתלה
ועדיין חי ופורח אצלנו בנשמה
להיפרד ממה שלא מתאים כבר
ממה שתוקע וסתם כבד כבר
ולהשאיר את מה שמשמח
והכל באהבה ובשמחה
הוספת תגובה