יונית שני
״אסתי היא תמהיל מופלא ודינמי של חדות הבחנה, אינטליגנציה, רגישות , ידע רב, הקשבה , הכלה, יציבות, פרגמטיות, חן, וצלילות.״
למה בעצם אנחנו פוגשים כל כך הרבה דילמות וקונפליקטים פנימיים וחיצוניים כשההורים שלנו מזדקנים?
מרביתנו פוגשים את ההזדקנות של הורינו בפרק חיים שמאוד ציפינו לו עבור עצמנו:
הילדים יצאו מהבית ואנחנו עצמאים משוחררים,
אנחנו לקראת הפנסיה או כבר בתוכה רוצים לחכות למנעמיה אחרי שנות עבודה רבות
אולי תכננו ללמוד או להתפתח מקצועית, לצאת לקריירה נוספת
אולי בנוסף לכל הנ”ל יש לנו כבר נכדים וחלמנו שנהיה סבאים מסוג מסוים
אנחנו עסוקים בעצמנו, אחרי עשרות שנים שהיינו עבור האחרים שסביבנו
זה הפרק השני והבשל בזוגיות שלנו וחשוב לנו להשקיע וליהנות ממנו.
בדרך כלל ההזדקנות של הורינו באה לנו כהפתעה:
אנחנו אף פעם לא נהיה מוכנים מספיק לראות אותם בחולשתם
נתקשה להתמודד עם השינוי בתרבות ובהרגלים המשפחתיים
נתבלבל בעוצמת התלות שלהם בנו
נתקשה בהיפוך התפקידים בינינו
נתקשה לוותר על החלומות שחלמנו ואותם רצינו לממש בשנים הללו עבור עצמנו
נגלה אצלם צדדים שעד עכשיו יכולנו להתעלם מהם
נופתע ממידת המעורבות הנחוצה שלנו…
נופתע מההשפעה שיש להורינו עלינו למרות שאנחנו כבר גדולים
כשאנחנו מרגישים שקשה לנו לקבל החלטות הכי נכונות עבורם
כשבפועל וויתרנו על הרבה דברים שרצינו וזה מתסכל אותנו
כשאנחנו לא מצליחים לשכנע אותם בנושאים קריטיים לתפיסתנו
כשאנחנו נשאבים לטיפול בהם ומאבדים חלקים גדולים ביומיום שלנו, בעשייה שלנו
כשאנחנו נפגעים מההתנהגות שלהם
כשאיננו מסוגלים או מאוד מתקשים לטפל בהם בגלל קשיים משנים עברו
כשאנחנו לא מצליחים לשים גבולות, לעצמנו או להם, לדרישות שלהם מאיתנו
כשהם מאבדים אופטימיות וחיות ואנחנו לא יודעים מה אפשר לעשות עם זה
כשהתקשורת בינינו הופכת לכעוסה ומתסכלת
כשאנחנו לא מצליחים לקבל עזרה מהאחים שלנו והכל נופל עלינו
כשאנחנו מרגישים מדוכאים או עצובים, לא יכולים לשמוח בחיינו
כשהאשמה והבושה משתלטות עלינו ואנחנו חווים ייסורי מצפון
איך לשכנע את ההורים לעבור לדיור מוגן או להכניס מטפלת?
איך להסתדר עם אחים שלא עוזרים או עושים הכל לבד?
איך להסתדר כשההורים מפתחים בנו תלות שאיננו יכולים לעמוד בה?
מה לעשות כשיש ביניהם זוגיות שמפריעה להם לחיות?
מה עושים עם הבדידות של ההורים?
איך מדברים איתם על דברים ממש מביכים, כמו בריחת שתן, בית מלוכלך, וכו'?
איך עוזרים להם להיות יותר אופטימיים?
איך מתגברים על רגשות אשמה שיש לנו?
איך מחלקים את הזמן שלנו בינם לבין הילדים שלנו או הנכדים שלנו?
ועוד....
להורינו ולנו יש מערכות יחסים עתיקות שהרבה מאוד פעמים "שכחנו" מהן בחלוף השנים. לעיתים היו שם מתחים וכערסים, תלות, ביקורת ושיפוט. לעיתים חשנו שאנחנו לא מספיק מוערכים, לא מספיק אהובים, חיפשנו את המקום המיוחד שלנו אצלם. כל אלו לא באמת נעלמו, שמנו אותם בצד כשבגרנו, פילסנו את דרכנו בעולם התפתחנו, צמחנו בנינו לנו חיים שלמים, כי התרחקנו הן בשנים והן המעטפות הגנה מהחוויות הפחות נחמדות לנו עם הורינו. כשהם מתבגרים ונחלשים, ואנחנו נקראים לתמוך בהם, לעזור ולטפל מרבית החוויות הרגשיות שצרובות בנו – תחזורנה כמעט מיד. אנחנו שוב מתקרבים, אנחנו מייצרים אינטרקאציות מורכבות איתם, אנחנו מוצאים עצמנו אחראים להם ועוד. יש כאן היפוך תפקידים כמעט שלם. אם נוסיף לכל זאת את גורם ההפתעה שעליו דיברנו כבר קודם, הרי שזו קרקע נפלאה לשיבתן של מערכות היחסים העתיקות ולכלל הרגשות שהן מעוררות בנו.
אנחנו לא מודעים לעוצמה של אותן מערכות יחסים וחוויות שפתאום "מרימות ראש", אנחנו חשים כעס ותסכול, אנחנו מתביישים בתחושותינו ונכנסים למעגל קסמים שמוכיח לנו שוב ושוב, שאנחנו לא אנשים טובים כמו שחשבנו או כמו שרצינו להיות.
מכאן הדרך לסחרחרה קצרה ובטוחה – ככל שיהיה לנו קשה נרגיש יותר רע, וככל שנרגיש יותר רע יהיה לנו יותר קשה. איתם. עם עצמנו. עם המשפחות שהקמנו, וכו'.
מה שמוסיף לסיבוך הזה:
אנחנו מכירים עכשיו את הורינו כאנשים, לחלקנו קשה להפריד בין תפקידם ההורי לבין מי ומה שהם כבני אדם.
אנחנו פוגשים אצלם התנהגויות לא מוכרות לנו, למשל עקשנות קשה של אחד מהם, שלא מאפשרת לנו לעזור, ולא יודעים איך להגיב להן, ומסתבכים.
אנחנו נחשפים לעומקם של הרגלי חיים של עשרות שנים, אותם לא היה לנו צורך לזהות קודם, קשה מאוד לשנות אותם אם בכלל אפשר, והבלבול מייצר אצלנו תגובות שזורקות את כולנו לאותה סחרחרה ידועה...
משבר לא צפוי ששינה את החיים לכולנו יכול לעורר כעס אצלנו ואצלם.
השפעה מדכאת של מצבם על חיינו יכולה לגרור אותנו ואת משפחותינו וחברינו למצבים מתמשכים פוגעים, שמשאירים אותנו בתחושת בדידות קשה
כל הנ"ל נכון באותה מידה ועוצמה גם בנושא היחסים שלנו עם האחים שלנו, ובמיוחד כשאנחנו זקוקים להם לעת הזו
חוסר יכולת לעזור או לתמוך בהם כמו שמצבם מצריך.
וויכוחים וריבים אינסופיים בינינו לבינם ותקיעות במצבים כולל מצבים בריאותיים
מתח קבוע ביחסים, בתקשורת שמשרה אווירה לא נעימה על כולנו, ומקלקל
ייסורי מצפון ותסכול קבועים שלנו לגבי עצמנו, תפיסתנו כאנשים פחות טובים ממה שרצינו להיות
התרחקות מההורים ומהאחים בגלל הקושי לסבול
התרחקות מהמשפחה שבנינו בגלל המיקוד בהורים
קשיים בעבודה, בתפקוד היומיומי
נתק עם ההורים או האחים
קונפליקטים שהולכים איתנו שנים רבות אחר כך
רגשות קשים גם לאחר מות ההורים
הורשת מודל מתסכל לילדינו...
ההורים שלנו הם דמויות מפתח בחיינו, הם תמיד ישפיעו על מי ומה שאנחנו, על חיינו על תפיסתנו את עצמנו. גם כשחשבנו שהם כבר לא... זו יכולה להיות השפעה מפעם, וזו יכולה להיות ההשפעה של האופן שבו אנחנו מלווים אותם בזקנתם.
ההשפעה הזאת יכולה להצמיח, לעודד, ולהניע באופן מופלא. ויכולה להרוס, להכאיב, להציק, ולהישאר בחיינו באופן קבוע ומזיק.
ההזדקנות של ההורים, הדילמות והקשיים העמוקים בתקופת הליווי שאנחנו נותנים להם בשנים הללו הם בעצם הזדמנות ענקית קודם כל בשביל עצמנו. היכולת לשנות את החיים שלנו דרך הטיפול בהורינו היא מתנה אמיתית, הצמיחה שפורצת כאן כשהליווי הזה מטופל נכון משאירה אותנו עם זיכרונות טובים מההורים שעוזרים לנו במהלך חיינו, מייצרים אצלנו שקט פנימי לגבי מה שהיה עד כה בינם לבינינו, ומשמשים מודל עבור ילדינו לליווי שלנו. אני ממליצה בכל לב לקחת את ההזדמנות הזאת לעשות את הליווי שלך יותר פשוט, להקל על חייך בהמון מובנים ולהרוויח שקט נפשי ויותר מזה, עכשיו ובעתיד.
"לגייס את מה שיש"
"אבא שלי כבר לא יכול להישאר לבד בבית, אבל הוא מסרב בכל תוקף להכניס מטפלת", כך פתח צביקה את סיפורו כשנפגשנו. דבריו הקולחים סיפרו על יחסים קרירים עם האבא לאורך כל שנותיו, על היותה של האם הדבק המחבר בבית, וגם בין האבא לחיים עצמם. האמא נפטרה לפני מספר חודשים, והאבא נשאר בבית, נתון באבלו ומסרב לקבל עזרה. צביקה המודאג יודע שאביו בסכנת חיים אמיתית לאחר כמה פעמים שבהן שכח לכבות את הגז, התקשה לחזור הביתה כשיצא ממנו, ולא לקח תרופות חיוניות כמו שצריך היה. הוא בסיטואציה בלתי אפשרית – בהיעדר מערכת יחסים של שיחה או קירבה הוא לא מצליח לדבר עם אביו באופן כללי, ובוודאי שלא לשכנע אותו להכניס עזרה הביתה. "אני מוצא את עצמי מגיע אליו ממש על בסיס יומי, למרות שהוא גר רחוק ממני. הדאגה מטריפה אותי וכל חיי השתנו. אין מי שיעזור לדבר איתו כי כל החברים היו בעיקר של אמא, ואני פשוט לא יודע מה לעשות, ולא רואה איך אפשר להמשיך במצב הקיים".
בפגישה אחת בלבד, ניתחנו את דמותו של האב, את מערכת יחסיו עם האמא שנפטרה, וזיהינו מוקדי השפעה שיכולים להזיז את האב לקבלת החלטה מצילת חיים.
צביקה יצא מהפגישה מצויד בכלים ורעיונות, היה לו כיוון מרכזי לעשייה ותכנית עבודה ברורה. חשוב מהכל – הוא יצא אופטימי והרגיש שגם למבוי הסתום הזה שהיה נתון בו יש דרך יציאה ברורה ואפשרית.
אמא בזבזנית
את שרה פגשתי באחת מקבוצות ההדרכה לילדים של הורים מזדקנים.
אמא של שרה, הייתה שחקנית בעברה, שתמיד חלמה להגיע למעמד של כוכבת ולא הצליחה. היא הקפידה על "גינוני מצליחנות" שהתבטאו בביגוד יקר, בית מרווח ועמוס חפצי נוי, והוצאותיה היו גבוהות מאוד דרך קבע. רוב ימיה העניין לא היווה בעיה חריפה במיוחד, שכן היא נהנתה מרמת הכנסה גבוהה יחסית, והייתה עצמאית לחלוטין. שרה לא אהבה את הפן הזה אצל אימה, אבל מכיוון שהכל נראה בסדר לא יכלה או רצתה להתערב. בנוסף, במהלך השנים האמא גם קיבלה הון עתק בירושה. כל הכספים האלו בוזבזו ע"י האמא, בזמן קצר יחסית. לא שרה ולא אחיה או ילדיהם זכו לעזרה כלכלית כלשהי מהאם במהלך השנים.
האם הזדקנה וכשילדיה התחילו ללוות אותה בעזרה, הסתבר שהיא לא חסכה ולו שקל אחד שיעזור לה לכלכל את עצמה, ומקורותיה הכספיים מדולדלים ביותר. חרף זאת, היא לא הייתה מוכנה לעזוב את הדירה המרווחת והיוקרתית שבה חיה בשכירות כל השנים כדי לצמצם בהוצאות, לא הייתה מוכנה לחסוך ביומיום וככל שעבר הזמן, מצאו ילדיה את עצמם עורכים עבורה קניות שבועיות מכיסם, מממנים לה בדיקות ותרופות, וכו'.
מצד אחד ברור שאי אפשר להשאיר אותה לנפשה, מצד שני כל אגורה שנתנו לה, נלקחה לתפיסתם מילדיהם שלהם, שהיו בשעת ההתבססות בחייהם ונזקקו לעזרה כספית מההורים.
התסבוכת הזו עוררה כעס ותסכול אצל שרה ואחיה. היה להם קשה לממן את אמא אחרי שבזבזה הון עתק במהלך חייה, לא עזרה להם כלכלית מעולם, ועכשיו הם מוותרים על רצונות שלהם ועזרה לילדיהם כדי לממן אותה, בדיוק כפי שהיא רוצה לחיות, ללא פשרה או הצטמצמות.
בהדרכה של שרה עסקנו בשאלת הגבולות ואיך מציבים אותם, ניקינו את הכעסים שעשו המון רעש אצל שרה, והקשו על מציאת הדרך לצאת מהפלונטר הזה, נתנו לאמא את המקום שלה במערכת היחסים עם שרה, ושרטטנו תכנית עבודה שבה למדנו מכל התקדמות ושינוי איך לייצר את השלב הבא.
סופו המשמח של הסיפור הוא שאמא של שרה עברה לדיור מוגן שעלה הרבה פחות ממה שעלתה הדירה שלה, שיתפה פעולה עם ניתוב מקורות ההכנסה הזעומים שלה קודם כל לצרכיה הבסיסיים, הבינה בכלל את מצבה הן הכלכלי והן הבריאותי הרבה יותר טוב והייתה נכונה לשתף פעולה עם שרה ואחיה.
כשהאשמה הופכת להיות "החברה הכי צמודה שלי"
ציפי הרגישה נורא ואיום עם עצמה כבר תקופה ארוכה. אמא הלכה ונחלשה ודרשה יותר ויותר טיפול צמוד. כבר לפני שנים בהחלטה משותפת לאם ולאחיה העבירה אותה ציפי לחיות בסמוך אליה כדי שתוכל להשקיע בטיפול בה את הזמן והאנרגיות הכי טובות. בהתחלה התחושה של כולם הייתה מצוינת. אחיה של ציפי הגיע בקביעות לבקר, עזר בכל מה שהיה יכול, וציפי שמחה להיות קרובה לאמא ולעזור לה.
עם היחלשותה של האם, דרישותיה הפכו להיות יותר ויותר קשות, אף מטפלת לא החזיקה מעמד יותר מחודש או חודשיים, וציפי נשאבה לתוך הטיפול באימה במהירות ובאובססיביות. לתפיסתה, עצם העובדה שהעבירה את האם קרוב אליה גזרה את ההשקעה המירבית שלה בטיפול.
במהירה, ציפי הפסיקה לטפח את ביתה ומשפחתה כמו אהבה לעשות, נעדרה תכופות ממקום עבודתה, כמעט ולא התראתה עם חבריה והמחשבות שלה היו מרוכזות רק באמא ובטיפול בה.
חבריה ומשפחתה ניסו לדבר על ליבה, ראו שהיא שוקעת ממש בדיכאון, מאבדת את החשק לעשות דברים שאהבה לעשות. בעלה לא הצליח לשכנע אותה לצאת לחופשה ואחיה הלך והתרחק.
בשלב כלשהו, ציפי הבינה שהיא במצוקה, וניסתה להתמודד עם הסיטואציה הבלתי אפשרית לבד. אבל בכל פעם שניסתה לשים גבולות, או לקחת לעצמה פסק זמן, הייתה מתרחשת תקרית בין אמא למטפלת שדרשה התערבות ותיווך מידיים, או שהמצב הבריאותי של האמא הורע, או ש... משהו.
ציפי, בתבונתה, הבינה שככה לא תוכל להמשיך עוד זמן רב. ובאה לקבל ייעוץ והדרכה.
פענחנו את מערכת היחסים ביניהן ומה ממנה "שולח" את ציפי לדפוס הטיפול הזה באמא, ראינו ביחד מה גרם לאחיה להתרחק, הבנו למה אף מטפלת לא החזיקה מעמד זמן ארוך, והתחלנו בתכנית עבודה שאפשרה לציפי לשים גבולות, להחזיר לעצמה את השליטה בחייה, ולחזור לטפח את חייה כפי שאהבה.
נכון, הסיפור הזה עלול להיראות קיצוני, אבל מניסיוני אני יודעת לומר, כי נושא הטוטאליות קיים במשפחות רבות, בעוצמות משתנות. הגורמים הם מגוונים ומשתנים מאדם לאדם, אבל המכנה המשותף לכולם היא תחושת האשמה הקבועה שברצותינו להמשיך את חיינו כפי שחלמנו אנחנו פוגעים בהורינו...
"את פשוט עושה את הבלתי אפשרי, לאפשרי..." צ' מהצפון
הנזיפות הקטנות – ריאיון רדיו
לצפיה לחץ כאן
משפחה זה אדיר, משפחה להשכיר – לאה גולדברג מספרת לנו עלינו ועל האחים שלנו
לצפיה בחלק א׳ לחץ כאן
לצפיה בחלק ב׳ לחץ כאן
לצפיה בחלק ג׳ לחץ כאן
כדי לעלות על דרך המלך עם הוריך צור קשר עכשיו
״אסתי היא תמהיל מופלא ודינמי של חדות הבחנה, אינטליגנציה, רגישות , ידע רב, הקשבה , הכלה, יציבות, פרגמטיות, חן, וצלילות.״
״היה מעניין ומרתק לעבוד אתך, בעיקר התרשמתי מהיכולות שלך לאבחן אנשים ממש בדקות הראשונות של המפגש.״
“את מרשימה ברמות על. מקרינה עוצמה נשית, מקצועיות, ידע רב, הבנת הנושא, וכמובן אנושיות. מלאת רגישות ומיוחדת במינה בהגשה ובהסברת התהליך”
״זה היה סוג של מתכון מנצח שאפשר לי ליישם תובנות באופן מיידי.״
״בחיים שלי לא קיבלתי פוש כל כך גדול כמו שאת נתת לי.
תודה.״